כדי לברר אם אמירה מסוימת מהווה איום, נקבעת בחינה לשונית. התוצאות שלה תלויות בגורמים רבים, שכל מומחה צריך לקחת בחשבון.
כחלק מבדיקה לשונית, יש צורך לקבוע את המשמעות המדויקת של המילים המדוברות, תוך התחשבות בהקשר. ההקשר במקרה זה חשוב במיוחד: למשל, אם אדם אחד בסכסוך קומי איים על אחר, אז זה לא ייחשב לפשע. זה עניין אחר אם הוא התנדנד, או אפילו יותר מכך פגע בשיח, או איים עליו שוב ושוב ברצינות.
יש לקבוע האם הביטוי שהקורבן מפרש כאיום מופנה אליו. אם ההצהרה היא כללית במהותה, ואין בה מידע המאפשר לך לקבוע למי היא מכוונת, יהיה קשה לקרוא לה איום על אדם ספציפי. בנוסף, יש לבדוק האם לא משתמשים במילים מסוימות במשמעות פיגורטיבית, שמשנה לחלוטין את משמעות ההצהרה כולה.
ואז מתברר מה בדיוק אדם אחד מאיים לעשות לאחר. רק איום על החיים והבריאות יהיה מעשה שעונש פלילי. המשמעות היא שאם אתה מבטיח לשדוד, לגנוב מכונית או לשרוף בית, הצהרה זו לא תיחשב כאיום.
חשיבות מיוחדת היא לאופי ולמאפיינים של האדם שאליו ההצהרה שייכת. אם זה נובע מרישום פלילי הולם, מאוזן, ללא פלילי, סביר להניח שהוא לא ייחשב לאיום ממשי. אם המילים על גרימת חבלה חמורה או רצח מגיעות מעבריין חוזר, מאדם חולה נפש, או חוזרות על עצמן שוב ושוב, יתכן וההצהרה תתפרש כאיום ממשי.
איום נחשב לחמור במיוחד אם הוא מלווה בהפגנה של כלי נשק פוטנציאלי, או מכיל מידע מפורט אודות כוונתו של אדם. לדוגמא, משפט אחד "לא תספיק לזה" או "כן, אני אסיים אותך" לא יכול להיות מספיק, בעוד שההצהרה "אתה תלך לישון היום, אני אהרוג אותך אז" או "מתי אתה חוזר הביתה מהעבודה, אני אתפוס ואהרוג בסמטה חשוכה "יכול להיחשב כאיום, במיוחד אם הוא מלווה בהפגנה של הנשק שאיתו מתוכנן לבצע פשע.
