החוזה נחשב לסיום מהרגע בו הצדדים קובעים בחוזה עצמו, בהסכם על סיום החוזה. במקרה של סיום החוזה על ידי החלטת בית משפט, מועד סיום ההתחייבויות הוא מועד כניסתו לתוקף של המעשה השיפוטי.
הוראות
שלב 1
יש לראות את ההסכם כמסתיים מהמועד בו הצדדים עצמם מציינים בהסכם על סיומו. בהסכמת הצדדים, מותר לסיים את החוזה בכל עת, הבסיס לסיום היחסים במקרה זה אינו מכריע. הסיבה להצגת מי מהצדדים האחרים עם הצעה לסיום החוזה היא לרוב הפרה משמעותית של תנאיו, שינוי חמור בנסיבות שבהן הוא נכרת וגורמים אחרים.
שלב 2
אם בהסכם קיים תנאי לאפשרות של סירוב חד צדדי למילוי התחייבויות מצד אחד הצדדים הנגד, ההסכם נחשב לסיומו במועד שנקבע בתנאי זה. בדרך כלל רגע זה קשור למשלוח הודעה מצד אחד הצדדים להסכם לצד השני. ההודעה שצוינה מודיעה על הכוונה לסרב למלא התחייבויות על פי ההסכם באופן חד צדדי בהתאם לתנאי מסוים בהסכם זה.
שלב 3
עם סיום החוזה בבית המשפט, רגע סיום ההתחייבויות הוא כניסתו לתוקף של המעשה השיפוטי, אשר סיכם את החוזה. החלטות בית המשפט נכנסות לתוקף לאחר חודש מיום קבלתן במלואן, אם צד כלשהו לא הגיש ערעור. אם עדיין מוגשת התלונה האמורה, מועד ההחלטה בערכאת הערעור נחשב לרגע כניסתו לתוקף של הפעולה השיפוטית (אם מקרה זה אישר את ההחלטה על סיום החוזה).
שלב 4
קיומן של התחייבויות נוספות המוטלות על הצדדים לחוזה עם סיומו בדרך כלל אינו משפיע על רגע סיום כזה. לכן, במקרה של סירוב חד צדדי מהחוזה, הצד שכנגד שהגיע עם יוזמה כזו מחויב לעתים קרובות לפצות את הצד השני על ההפסדים שנגרמו מסירוב זה. במקרה של מילוי חובה זה בטרם עת, החוזה עדיין ייחשב לסיומו, אך לצד השני שלו תהיה הזכות לדרוש שיפוטיות מהמחויב בתשלום כספים או במתן נכס מסוים.
שלב 5
ניתן ליישם את הסכם הסיום בין הצדדים באמצעות חילופי מסמכים. במקרה זה, החוזה מסתיים מהרגע שצוין בהצעת הצד שכנגד שיזם את סיום הקשר. תנאי מוקדם לכך הוא קבלת מכתב תגובה מהצד השני לחוזה עם הסכמה ברורה לסיומו במסגרת הזמן המוצעת.
