פעילות המורה מוסדרת כמובן בתקנות מחמירות שנועדו להבטיח את האיכות הטובה ביותר של החינוך לילדים. אבל רק המורה טוב שבמסגרת התקנות יוצר את אמנות ההוראה האמיתית.
סטנדרט כפול
המושג תקן בפעילות פדגוגית נתפס לרוב בשלילה, כמערכת של כמה דפוסים, מגבלות, כללים יבשים. בעוד שתקן הוא, במהותו, תקן, המודל הוא הדוגמה הטובה ביותר לתוצאה של פעולות של מורה.
בסביבה יצירתית בה מתקיימים יחסי לקוח ומבצע, נאמר כי הסדר הגרוע ביותר הוא כזה שאין בו מסגרות או הנחיות. ככל שיש ללקוח יותר אדישות לתוצאה, כך יבצע הטפסים יותר טעויות בתהליך. אותו מצב מתפתח בחינוך: נורמות וכללים יבשים הם חיוניים כדי שמורה יכול ליצור שלא לרעת ילדים. זה כמו מסגרת מתכת התומכת בפרחים מתולתלים. המסגרת לא אטרקטיבית, אך בלעדיה הצורה המיובשת לא הייתה יוצאת.
ממש כמו שחינוך ללא יצירתיות של המורה הוא רק מסגרת ידיעה מרושעת, שהעין אינה נצמדת אליה, שאינה שמחה בנפש. ילדים לא נמשכים למורה כזה, הם לא מבינים את הנושא שלו לגמרי.
בתנועה
פעילותו של מורה היא אוטומציה ואלתור השזורים זה בזה. פני התלמידים משתנים, התוכנית נותרה זהה, וגם אם נראה למתבונן מבחוץ שהמורה מעורב בתהליך, בפנים, אולי הוא כבר מזמן לא מתלהט עם מה שהוא מדבר עליו. מורים תמיד נמצאים בסיכון, שחיקה היא אסון נורא עבור מורה. יצירתיות מסוגלת לחסוך ממנה.
עבודתו של מורה היא חיים מתמידים במאבק: למען לבם של ילדים, כנגד בורות, למען נפשם החיה שלהם - מילים אלה אולי נשמעות מוגזמות יתר על המידה, אך פיחות עבודתו של המורה רק מוביל לכביכול "צריבה- הַחוּצָה". יצירתיות היא דרך לשמר את עצמך ולמצוא שפה משותפת עם ילדים, להעביר להם באמת ידע.
יוצר-מורה
יכולותיו היצירתיות של המורה באות לידי ביטוי באינטראקציה היומיומית שלו עם התלמידים, בהערכת מצבי קונפליקט ופתרונם לטובת כלל המשתתפים, בגישה פרטנית לתלמיד או בגישה שונה לקבוצות תלמידים שונות, ארגון החוגים. ושעות חוץ.
בעוד שברוב המקרים, פעילות יצירתית כוללת יצירת חדש, במקרה של מורה, התוצאה צריכה להיות שינוי באישיותו של התלמיד לטובה - גילוי יכולותיו, עליית המוסר והמוטיבציה החיובית. כמו פסל אישיות, מורה לא רק מרווה את התלמידים בידע, אלא גם משפר אותם, עוזר למצוא את עצמו, להתבסס בחברה, במימוש עצמי. לכן האחריות שלו כלפי תלמידיו היא כה גדולה, ויש לחשוב על כל צעד ולשקול בזהירות.
